שולחן ערוך

  • אבן העזר - סימן לד
    ברכת האירוסין, ואם צריך עשרה
סעיף א :
כל המקדש אשה, בין על ידי עצמו בין על ידי שליח, מברך (הוא או השליח (טור), ויש אומרים דאחר מברך, (סמ"ג והגהות מימוני) וכן נוהגין) "אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו הארוסות, והתיר לנו הנשואות [לנו] על ידי חופה בקדושין, ברוך אתה ה' מקדש ישראל".
הגה:
ויש אומרים נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים: "והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין" (טור), וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין" (כן כתב הרא"ש) וכן נוהגים במדינות אלו. ואחר שיגמור הברכה, יקדש :
עץ אר"ז

בבית יוסף הביא מכמה חכמים קדמונים שהנוסח הוא 'על ידי חופה וקידושין' ורק בסוף דבריו העיר שבעל העיטור כתב שיש לומר 'חופה בקידשין' (באות 'ב'), ועל פי זה יש מהאחרונים הספרדים שכתבו שכך מנהגם לומר ב-'ב'. אבל אין זו עדות כשרה, כי כל הרבנים בדורות האחרונים היו רגילים לומר ב'ו'.

אבל להלכה אין צל של ספק שחייבים לומר ב'ב' כי זהו הנכון, לא רק מהטעם שאמר בעל העיטור אלא מעוד סיבות, ולא מדובר בפסק של בעל העיטור, אלא זהו פסק של חכמים שקדמו בהרבה לבעל העיטור, וכך משמעות הדברים מחייב כיון שהחופה היא בעקבות הקידושין ובהמשכם.

ישנן קהילות (תוניסאים, תימנים) שנהגו שהחתן מברך בעצמו ברכת האירוסין, אבל זהו מנהג לא נכון ולא ראוי כלל, אלא אם כן אין מי שהוא יותר ראוי ממנו לברך, כי יש בדבר משום יוהרא כפי שפסקו במפורש רבותינו הגאונים. ואכן גדולי חכמי תימן שבארץ (ביניהם הרב רצון ערוסי שליט"א) אישרו לי שהחתן היה מברך אותה רק אם היה בעל תורה באמת.