סעיף
א :
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד:
הגה:
וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב) ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש) :עץ אר"ז
א. כוונת השו"ע היא שאונאת דברים היא דבר חמור מאד, עד שמי שמתפלל לקב"ה על כך שהונו אותו בדברים נענה מיד. ולגבי מה נקרא אונאת דברים, יפורט בהמשך הסימן.
ב. מה שכתב הרמ"א שיש אומרים שאין איסור אונאת דברים ביחס למי שאינו ירא שמים מקורו בדברי התלמוד בב"מ (נט.): "אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו - עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו". וכן כתבו כמה ראשונים אך הרי"ף והרמב"ם וחכמים נוספים לא פסקו דין זה להלכה. ואף אם נאמר שמאמר זה של חז"ל הוא הלכה, לא בא ללמדנו אלא שדין אונאת דברים קיים רק ביחס ליהודי, אך לא למי שיצא מכלל עם ישראל (כגון שהתנצר או התאסלם). וזה דבר פשוט שאין צורך לאומרו. וכך משמעות הדברים: "עַם שאיתך בתורה ובמצוות אל תוניהו". וכך משמע בכד הקמח (ערך גזלה). ואכמ"ל.