כידוע בקהילות אשכנזיות נהגו להחמיר ולא לאכול קטניות כל ימי הפסח. אבל מה שפחות ידוע, ואף מוכחש מתוך כוונה לא ראויה (רצון מחיקת תרבות קהילות מסויימות), הוא, שלא מעט קהילות ספרדיות נהגו גם כן להימנע מאכילת קטניות, אם כי בצורה פחות מחמירה מהנהוג בקהילות אשכנזיות. הדבר נוגע בעיקר בלא מעט קהילות צפון-אפריקאיות (ואני ואבותיי נמנים עליהן). לכן, על כל אלה להמשיך לדבוק במנהג אבותיהם גם בארץ ולא להישמע למי שמסיבות מאד לא ראויות מנסים למחוק מנהגי ישראל אלה.
סיבת חומרה זו, אצל כולם די דומה: הקטניות היבשים נמכרו, ועדיין נמכרים, בשקים בהם לעיתים היה קמח, סולת וכדו', שהם איסורים ברורים בפסח. אבל אם בקהילות אשכנזיות החמירו כמעט שיטתית בכל הקטניות כולן, לא כן אצל הקהילות הספרדיות שנמנעו רק מאכילת קטניות שהיה חשש שהיו בשקים כאלה, ואם כן כמובן רק קטניות יבשים. יש בני קהילות אלה הטוענים שהחמירו אבותינו בכך בגלל שלא את המציאות היטב, ולכן חששו. לאנשים כאלה, אינני מהסס לומר שעליהם להתבייש. אבותינו היו יותר יראי שמיים מהם, ובודאי יותר חכמים. החשש הזה של שקים ודומה להם, קיים עד עצם היום הזה, ואף בשתי צורות: לא רק שמשגרים קטניות באותם השקים שהכילו קמח וסולת, אלא שעוד בבתי אריזה המודרניים ביותר, פעם אורזים קמח, פעם סולת, פעם סוכר, ופעם מלח, וכל זה באותה צנרת שאינה ניתנת לנקיון יסודי לקראת פסח על מנת להבטיח שלא תימצא כל תערובת חמץ. לכן החשש קיים עד היום. גם כל אלה החמירו באכילת אורז מטעם זה ולא משום טעם אחר.
בניגוד לכך, מותרות כל הקטניות הטריים בפסח, ולדעתי אף לאשכנזים, כי לא מדובר בקטניות עוד, אלא בירקות. ואין לאיש להחמיר במה שלא החמירו אבותיו, וגם לא במה שאין בו כל חשש מסוג החששות שצויינו לעיל.