א. מנהג זה מופיע כבר בתלמוד. ואף שבתלמוד לא נאמר שיש לבקש בקשות בזמן אכילת המאכלים, אלא שמגדולי הגאונים נהגו לבקש את הבקשות בזמן אכילת המאכלים. בקשות אלה אינן מצד דמיון המילים שבין הבקשה לבין שמו של המאכל, כגון סלקא - יסתלקו שונאינו. אלא מצד תכונות המאכל שמבטאות את תוכן הבקשה (כפי שפירטנו בהרחבה בחוברת 'תחל שנה וברכותיה', חיפה תשס"ט).
נהגו כבר מזמן הגאונים, להוסיף מאכלים נוספים על חמשת המאכלים שמופיעים בתלמוד, ואין בכך כל בעיה, כל עוד המוסיפים הם תלמידי חכמים על מנת שהבקשה המצטרפת למאכל תהיה מתאימה. ולכן נהגו להוסיף תפוח בדבש, רמונים, דגים וראש כבש (ויש שנהגו להוסיף עוד).
וכן נהגו האשכנזים לטבול את פרוסת המוציא בדבש, והספרדים נהגו לטבול את פרוסת המוציא בסוכר לאחר שטבלו אותו במלח.
ב. המנהג הנכון הוא לקיים את הסדר לאחר ברכת המוציא. והנוהגים לקיימו לפני ברכת המוציא, כדי להרבות בברכות, יש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום יש לברך על פירות העץ לאחר אמירת הבקשה, שאינם נפטרים בברכת המוציא.
ג. נחלקו הפוסקים האם יש להקדים פרי משבעת המינים לפרי שאינו משבעת המינים, וכן האם יש להקדים פרי שברכתו בורא פרי העץ, לפרי שברכתו בורא פרי האדמה. הספרדים נהגו לברך על מה שירצה תחילה, שאין לפירות ולברכות סדר מחייב (תפוח בדבש, כרתי, סלקא, תמר, קרא, רוביא, רימון, דגים, ראש כבש). והאשכנזים נהגו להקדים פרי משבעת המינים לפרי שאינו משבעת המינים, ופרי העץ לפרי האדמה (תמר, רימון, תפוח בדבש, פירות האדמה, ראש). ומי שאין לו מנהג ידוע, יעשה כמנהג האשכנזים בזה.
ד. באמירת הבקשות, יבקש בעל הבית בקול, ויענו האחרים אמן. ויכול כל אחד לבקש בעצמו. אבל באמירת הברכות, כל מי שיודע לברך - צריך לברך בעצמו.