שולחן ערוך

כל היכא שהמלו' צריך לישבע שאינו ברשותו אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם ה"ז משלם ואינו נשבע במה דברים אמורים כשהשבועה מוטלת על המלוה לבד ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו (ואפי' מאמין הלוה למלוה ר"ן פ' הדיינים) אפי' אם ירצה לשלם והוא דבר המצוי לקנות דחיישינן שמא יוציא את המשכון אחר שבועת הלוה ונמצא שם שמים מתחלל: