סעיף
י :
מי שיש לו שטר על חבירו לזמן ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלו' ואנא ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלוה רוצה לילך למדינה הים ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב שומעין לו:
הגה:
וה"ה בכ"מ שנראה לב"ד לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סס"ד) ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סי' פ"ה) ואם הנתבע מעיר אחרת ונראה לב"ד שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו (ועיין לעיל סי' י"ד) אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית לו דינו בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אע"פ שהם בעיר התובע אלא ילך התובע אחר הנתבע (מהרי"ו סי' ל"ד וקנ"ה) וכשנראה לב"ד לעכב המעות צריכין להודיע לנתבע כדלקמן סי' ק"ו מי שהיה דר בעיר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים וב"ד מודיעין לו תחלה (תשובת רשב"א אלף קמ"ט כדלקמן סי' ק"ו) :