סעיף
טו :
מי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו אלא בב"ד רוצה לומר ב"ד של ג' הדיוטות וישומו אותו כמה הוא שוה כמוכר בשוק וימכרנו באותה שומא שיתנו לו רשות למכור הבקיאים בשומא ומשיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שלא יאמר הלוה שנמכר ביותר מהשומא ואם מכרו שלא בשומא של שלשה שמאין לא עשה כלום והמכר בטל אף על פי שלא טעה (טור בשם תשו' הרא"ש) ואם הוא בענין שא"א להחזיר המכר כיון שמכרו שלא בשומת ג' בקיאין אע"פ שהודיע ללוה חייב לפרוע כמו שהיה שוה בשעת המכירה אם יש עדים שיודעים כמה היה שוה באותה שעה ואם יאמרו שהי' שוה יותר מחובו יפרע לו המותר ואם אין עדים והמלוה אומר שהי' שוה כך יותר מחובו ישבע שהוא כדבריו ויפרע לו ואם אינו יודע כמה הי' שוה או אינו רוצה לישבע ישבע הלוה כמה היה שוה ויפרע לו המלוה מה שהי' שוה יותר על חובו (וה"ה אם המלוה אומר שצוהו למכרו והלוה כופר המלוה נשבע) (מהרי"ק שורש קצ"ד) :