סעיף
יד :
לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי וכשתבעו אמר ליה אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע (פי' שלא להיראות שבע ועשיר) את עצמי הודיתי נאמן (ואין חילוק בזה בין עני בין עשיר) (נ"י פ' מי שמת ועי' ס"ק ל') (ל' המחבר) בין שהיה בריא כשהודה בין שהיה שכ"מ ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו נאמן לטעון לא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי ויש מי שאומר שאפילו היתה ההודאה בפני התובע נאמן לטעון לא הודיתי אלא כדי שלא להשביע את עצמי ולענין שבועה אם טען תן לי מנה שאתה חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת בפניהם שאתה חייב לי אע"פ שהוא אומר טענת שלא להשביע את עצמי צריך לישבע היסת דדל מהכא עדים חייב לישבע על תביעתו אבל אם אמר ליה תן לי ק' שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי והוא טוען טענת שלא להשביע אף שבועה אינו צריך:
הגה:
טענת שלא להשביע טוענין לו אע"פ שהוא אינו טוען וע"ל סי' זה ס"ס כ"א ב"ד שהכריזו על כל מי שבידו של יתומים יודיע לב"ד הוא או שלוחו והורה אחד (ע"י) שליח לא יוכל אח"כ לומר שלא להשביע הודיתי מאחר שלא הודה מעצמו שהרי היתה שם קצת תביעה גם לא יוכל לומר משטה הייתי שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו (ריב"ש סי' שצ"ב) :