סעיף
א :
מלוה על פה אינה נגבית מהיורשים אלא בא' מג' דרכים ואלו הם כשחייב מודה בהן וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן או שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו כל אלו גובים מהיורשים בלא שבועה אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה אינו גובה מהיורש כלום שמא פרעו:
הגה:
מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם הוי כאלו אמרו לא נפרע החוב ומאחר דאיכא עדים שלוה חייבים לשלם (בה"ת וטור סעיף נ"ג וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ו סימן זה) וכן אם הוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום שמא פרעו (ועי' לעיל סי' ס"ט סעיף ה') ואם מת המלוה והיורשים באים לגבות מיורשי הלוה אם הוא על אחת מג' דרכים אלו יורשים גובים מהם בלא שבועה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה ואם אינה על אחת מג' דרכים אלו אפי' יורשי הלוה אין טוענים כלל אינם גובין מהם דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם:
הגה:
ואם הוציאו על רפואות בחליו יש לו דין שאר חוב שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרעו בחייו נפרעין מן היתומים אבל בלאו הכי אין נפרעין ואשתו אינה נאמנת (תשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' ב') :