שולחן ערוך

סעיף ז :
המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט רש"י) הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח
(מ"מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה') ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פ' אלו מציאות)
ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש:
הגה:
ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין לא זכה בהן המוצא (טור) אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד ואינו רודף אחריו ודאי מייאש וסתמא (לא) הוי יאוש (תוס' ומרדכי פ' הנ"ל) אוווין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן) :