א. מה שבמקרה שתכפוהו אבליו מקיל בתער, נאמר בתלמוד שמדובר במקרה שהכביד שערו. וכך פסקו כל הפוסקים. והשו"ע לא ציין זאת (בעקבות הטור) מפני שזה דבר פשוט. ומקיל בתער פירושו שהוא מסתפר בסכין גילוח. ואין הכוונה שהוא מגלח את ראשו, שהרי לאיש יש איסור הקפת הראש. אלא הכוונה שאינו מסתפר בכלי הראוי לתספורת אלא בסכין, ומתוך כך התספורת יוצאת גרועה בהכרח, ורק זה הותר במקום שתכפוהו אבליו.
ב. מה שכתב השו"ע שמגלח כדרכו אפילו תוך שבעה, הוא דעת הרמב"ן. אבל נראה שרוב חכמי ישראל לא קבלו את דעתו בנקודה זו. אלא מותר לו להסתפר כדרכו רק לאחר שעברו השלושים של הראשון, ובתנאי שהסתיימו ימי השבעה של השני.
ג. מה שכתב הרמ"א "ובלבד שיעשנו בצינעא", לא כל הפוסקים הסכימו לכך. ואף שבבית יוסף כתב שהדבר פשוט, בשו"ע השמיט את הדין. ורוב הראשונים השמיטו דין זה, ויש שאמרו שהוא מתייחס לחול המועד בלבד. אך על כל פנים כל מי שמסתפר בתוך ביתו ולא אצל ספר - הרי זה נקרא צינעא. וברור שמי שמיקל שערו בתער, לא ילך לספר לשם כך.