שולחן ערוך

אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהריים – יישן. הגה: וכשניעור משנתו, אין צריך לברך "אלהי נשמה" (בית יוסף). ויש אומרים שיקרא קודם שיישן "ויהי נועם" (כל בו). ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס, שהוא שיתין נשמי. ואף בזה המעט – לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך. וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג ו), ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמיים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו – אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו – להשלים חפצו ותאותו – אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמיים. וכן בשכיבה, אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו – אם עשה להנאת גופו אינו משובח; אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאוותו או להנאת גופו – הרי זה מגונה. ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו – אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו, או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו.