סעיף
ב :
רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה -- עושה, ואין לחוש לדם שעל המלח. ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו -- המלח בולע ונאסר; לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה.
הגה:
ויש אומרים דצלי בעי הדחה תחילה (רמב"ן). ויש אומרים דצריך גם כן קצת מליחה תחילה (רש"י). והנהג להדיחו תחילה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם (הגה' ש"ד). מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחילה ונצלה כך -- מותר ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו. אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו -- אסור (כך משמע בארוך כלל ה). ואין חילוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים (מרדכי וש"ד וב"י ועת"ח כ"ט ד"ו) ובלבד שלא יהיו מלואים בבצים או בשאר בשר. אבל אם מלואים -- דינם כבשול וצריכים מליחה תחילה כמו לדקרה (ש"ד). ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה שלא להפוך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם (ארוך כלל ט). ובדיעבד אין לחוש. ואין חילוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אחר כך, רק שיצלנו תחילה כדי שיהא ראוי לאכילה דהיינו כחצי צלייתו. יש אומרים דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו (אגודה ואגור). וכן נוהגין לכתחלה. מיהו אם לא הדיחו ואפילו בשלו כך -- מותר (עיין לעיל סימן עג). ואפילו נמלח קודם צלייתו ולא הודח אחר המליחה -- אפילו הכי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו; דנורא משאב שאיב (או"ה).