בהלכה המושג 'כוונה' פירושו: כוונת לקיים מצות ה'. האם כל המצוות מחוייבות כוונה כדי שנוכל לצאת ידי חובה? זה היה ועדיין נשאר נושא לדיון כבד משקל בין החכמים. דבר אחד ברור, והוא שלכתחילה כל אחד לפני עשיית מצוה צריל להתכוון לצאת ידי חובה. הדיון היחיד שהיה ושיש לו מקום, זה רק מה הדין אם לא התכוון (במחשבתו) לצאת יד"ח? נחלקו בזה רבותינו, יש האומרים שהעדר כוונה פוסל בכל המצוות, ויש החושבים שרק בכמה מצוות בודדות זה פוסל ואז חייבים לחזור על המצוה, ויש רבים מאד שסוברים שאין זה פוסל כלל אם בדיעבד לא התכוון. על פרטים בנידון זה ראה מה שכתבתי ב'עץ ארז' (ח"ד).
אבל בדבר אחד לא יוכל להיות ויכוח, והוא לגבי אכילת מצה, כיון שתלמוד ערוך הוא וכפי שפסק כאן השולחן ערוך, שאף אם לא התכוון באכילתה לקיים מצוה, כיון שהוא אכל את המצה וידע שהוא פסח יצא ידי חובתו.