א. מנהג זה של הסליחות, הוא מנהג קדום. ועיקרו של מנהג הסליחות הוא בעשרת ימי תשובה, אולם במקומות מסויימים נהגו להקדים את הסליחות לראש חודש אלול, שאז עלה משה רבינו להר סיני בפעם השלישית שבסופה - ביום הכיפורים - אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך. ומאוחר יותר התפשט המנהג אצל כל הספרדים. ומכל מקום כל מי שאינו יכול לקום לסליחות בכל יום, יכול לבוא לחלק מהסליחות ואינו חייב לומר את כל הסליחות, מפני שאין הלכות קבועות בנוסח הסליחות. או יבוא לחלק מהימים (כגון בימי שני וחמישי). ומי שגם זה אינו יכול - יבוא לסליחות בעשרת ימי תשובה.
ומכל מקום מי שיבוא לסליחות ובגלל זה בעבודתו לא יעבוד כמו שצריך בגלל שהוא עייף, ובמיוחד מי שהוא עוסק במלאכה חינוכית - אין לו לבוא לסליחות. שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה.
ועיקר המצוה היא לומר את הסליחות באשמורת, כלומר בסוף הלילה, כפי שברור מדברי כל הפוסקים וכפי שמעיד נוסח הסליחות עצמו במקומות רבים: "קמתי באשמורת", "בן אדם מה לך נרדם", "רצה עם לך שחר. .. במעמד השחר", "ובתפלת השחר המציאם חנך", "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים", "בעוד לילה לך קמו עבדיך במהללם", "בקר תשמע קולי בקר אערוך לך ואצפה". ולכל הפחות יקום האדם מוקדם יותר מהרגלו (אפילו מעט) לצורך הסליחות. ומי שאומר סליחות ואחר כך הולך לישון על מיטתו (ואפילו לאחר חצות), יוצא שפעמים רבות אומר שקר בתפילתו, כגון "הלילה קמתי לבקש ממך" והוא לא קם בלילה, ויוצא שכרו בהפסדו.
ואף האשכנזים נהגו לומר את הסליחות באשמורת, כפי שמופיע בדברי הרמ"א, ובשאר קדמוני אשכנז. ואפילו הסליחות הראשונות היו נאמרות בעבר באשמורת, כפי שמוכח מדברי קדמוני אשכנז. אולם היום נהגו לומר אותן בפעם הראשונה בלילה [ודווקא לאחר חצות], ע"פ הסליחה "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה". ואע"פ שמנהג זה בטעות יסודו, אין ליצור מחלוקת ואין לפרוש מהציבור.
איסור גמור הוא לומר סליחות בלילה לפני חצות, כפי שכתבו חכמי המקובלים, ואין להזכיר שלש עשרה מידות אלא בעת רצון ולא בלילה (לפני חצות).
ב. מקור מנהג התקיעה בחודש אלול מופיע כבר בדברי חז"ל. ואנו נוהגים לתקוע תשר"ת לאחר קדיש על ישראל בסוף שחרית, ולפני אמירת "ברכו את ה' המבורך".
ג. אבל במהלך השבעה למנהג הספרדים יכול לבוא לכל ימי הסליחות לבית הכנסת. שלא נהגו הספרדים כלל להמנע מלבא לבית הכנסת במהלך ימי השבעה, אם היה צורך כלשהו (כגון שלא היה מניין בבית האבל). ובמיוחד בימים שיש בהם קריאת התורה, עשו כמה שכתב הבית יוסף שיבוא האבל לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה. אמנם האבל עצמו לא יאמר בסליחות את הוידוי ולא יאמר מ"למתודה חטאתיו" עד "אתאנו".
ד. מה שכתב הרמ"א לכתחילה לחפש אחר ש"ץ יותר הגון וכו', כן נהגו גם הספרדים. אך בשעה שאין מי שיש בו את כל המעלות האלו וגם יודע להיות ש"ץ, כל ישראל כשרים כפי שכתב הרמ"א.
ה. נוהגים לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. מפני שמזמור זה נאמר על פי חז"ל בימי הדין, ובימי צרה. והאשכנזים נהגו לאומרו עד הושענא רבה, מפני שכתוב בו "כי יצפנני בסכה ביום רעה" - שיש שפירשו אותו כרמז על סוכות. אך דברים אלו לא נאמרו על ידי חז"ל, ואין לספרדים לומר מזמור זה אלא עד יום הכיפורים.
ו. יש הנוהגים להניח טלית ותפילין בשעת אמירת הסליחות, אבל מדובר במנהג עמי הארצות. קודם כל, משום שסליחות נאמרו תמיד בלילה שאינה זמן תפילין. שנית, משום שחז"ל אמנם גינו את מי שקורא קריאת שמע ללא תפילין בגלל שהוא מצהיר על מצות תפילין ואינו מקיימה במקום, אבל מה הקשר בין סליחות לתפילין?! ואם יאמר אדם שמדובר במידת חסידות, אז נשיב לו שעליו להשאיר התנהגות זו שיש בה משום יוהרא לתלמידי חכמים ולא לסתם יהודים, ובפרט כאשר נמצאים בצבור תלמיד חכמים שאינם מניחים תפילים בשעת אמירתן.