א. כלומר, אדם שנדר שלא יהנה משופר, יוצא ידי חובת שמיעת קול שופר מאדם אחר התוקע, כיון שאין המצוות נחשבות כ'הנאה'. אבל אסור לו לתקוע בעצמו, כיון שיש אנשים הנהנים לתקוע בשופר.
אבל מי שאסר על עצמו בנדר ("קונם") את השופר לתקיעתו, אסור לו לשמוע אפילו תקיעה של מצוה, שהנדרים חלים על דבר מצוה (שו"ע יו"ד רטו, א). ולכן חייב ללכת לחכם שבקי בהלכות נדרים שיתיר לו את הנדר, ואז ישמע קול שופר. ואם לא מצא מי שיתיר לו - אסור לו לשמוע קול שופר. ודווקא שנדר בלשון "קונם שופר לתקיעתו עלי", אבל אם אמר "קונם לתקיעת שופר עלי", כיון שהקול הוא דבר שאין בו ממש, ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש (שו"ע יו"ד ריג, א) – מותר לו לשמוע את השופר.
ב. בניגוד לכך, השבועות אינן חלות על דבר מצוה (שו"ע יו"ד רלט, ד). ולכן מי שנשבע שלא ישמע קול שופר, חייב מלקות על מה שנשבע שלא יקיים את המצוה, כיון שהוא "מושבע מהר סיני" לקיים את המצוות, ומותר לו לשמוע קול שופר. ודווקא אם נשבע שלא ישמע קול שופר של מצוה בראש השנה, אבל כאשר השבועה כוללת גם דברים שאינם של מצוה, כגון שנשבע שלא ישמע קול שופר כל השנה – השבועה חלה, וצריך ללכת לחכם שיתיר לו את השבועה.