סעיף
א :
במקום שעושין שני ימים טובים, ליל תשיעי מקדשין ואומרין זמן, ולמחר מוציאין שלושה ספרים, וקורין באחד וזאת הברכה עד סוף התורה, ובשני בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות, ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול, ומפטיר ויהי אחרי מות משה:
הגה:
וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה. ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית – נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור). ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה, ערבית ושחרית, כל ספרי תורה שבהיכל, ואומרים זמירות ותשבחות. וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים, ואין איסור בדבר (מנהגים ורי"ב סימן פ"ד). עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'. ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל מקום לפי מנהגו. עוד נהגו לסיים התורה אף על קטן העולה, אף על גב דיש אומרים דדווקא תלמיד חכם צריך לסיים (מרדכי הגהות קטנות), בזמן הזה שהחזן קורא – אין לחוש (דעת עצמו). במקום שאין להם רק שני ספרי תורה, קורין בראשונה "וזאת הברכה", ובשנייה "בראשית", וחוזרים ולוקחים הראשונה לעניינו של יום; וכן עושין כל מקום דבעינן שלושה ספרי תורה, ואין להם רק שתיים (מצא כתוב) .