א. יש אומרים שחיוב קריאת פרשת זכור וקריאת פרשת פרה, הוא מן התורה, ולכן מדקדקים שהספר תורה יהיה מהודר ביותר, וכן מדקדקים לחזור על המילה "זכר" שבפרשת זכור בהגיות שונות, ויש מקפידים לקרא דווקא בטעמי עדתם. וכל זה טעות גמורה, שאין הדקדוק בהגייה או אפילו הקריאה בספר תורה, חובה מן התורה, אלא הזכרת הדברים בדיבור [או שמיעתם ממישהו אחר].
והעיקר אינו, אלא כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות: "והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב. כלומר אמור דברים בפיך הגורמים לבני אדם שלא תסור שנאתו מן הלבבות". כלומר, אין מחלוקת שמצוות 'זכור' היא מהתורה. אך המצווה איננה הקריאה בספר תורה, אלא הנצחת השנאה של הרע, ביחס לכל אלו שרצו בהשמדתנו, ובפרט כשהיינו פליטי חרב (ממצרים, ממחנות הריכוז וההשמדה ועוד). והרוצה לעיין בנושא זה יקרא את מאמרי בנידון ב'עץ ארז' (ח"ו עמ' 141-178).
ב. ולכן כל מי שלא נמצא בבית הכנסת, יאמר את פרשת זכור [או פרשת פרה] בעצמו, מתוך חומש בטעמי המקרא כדברי הרמ"א, ובזה יצא ידי חובה לכל הדעות. ומי שקרא אפילו בעל פה ובלי טעמי המקרא, יצא ידי חובה.
ג. נשים אינן חייבות לבוא לבית הכנסת כדי לשמוע פרשת זכור ופרשת פרה. והאשכנזים נהגו שהנשים תבאנה לבית הכנסת, וזה מנהג טוב, אך אינו מעכב. ולכן אשה שהחמיצה את קריאת פרשת זכור יכולה לבוא לבית הכנסת בשחרית של פורים ולשמוע את קריאת "ויבא עמלק", או לבוא לבית הכנסת בפרשת כי תצא ולשמוע את המפטיר. ומכל מקום אסור להוציא ספר תורה כדי להשמיע לנשים.