"איש יהודי" וגו' (אסתר ב, ה), "ומרדכי יצא" וגו' (אסתר ח, טו), "ליהודים היתה אורה" וגו' (אסתר ח, טז), "כי מרדכי היהודי" וגו' (אסתר י, ג),
וכן נוהגין במדינות אלו (הגהות מיימוני פרק ח' וכל בו ואבודרהם). והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה, כדי שיימחה שמו, על דרך "מחה תמחה את זכר עמלק", "ושם רשעים ירקב". ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבית הכנסת (אבודרהם). ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו (ב"י בשם א"ח).
א. מנהג כל ישראל שהקורא פורש את המגילה כאגרת. הספרדים והתימנים נוהגים לפרוש את המגילה תוך כדי הקריאה, והאשכנזים נוהגים לפרוש אותה מתחילת הקריאה, ומקפלים אותה תחתיה. אולם אשכנזי הקורא במגילה שאינה שלו, יזהר שלא יקפל את המגילה באופן שעושה בה סימן, שלא יזיק לבעל המגילה.
ב. נוהגים שכל הציבור אומר את ארבעת הפסוקים של הגאולה, שהם: איש יהודי וגו', ומרדכי יצא וגו', ליהודים היתה אורה וגו', כי מרדכי היהודי וגו'. ואחר כך, חוזר הבעל קורא וקורא אותם. והספרדים נוהגים כך גם בפסוק בלילה ההוא נדדה וגו', ויש שנוהגים כך גם בפסוק כי אם החרש תחרישי וגו', וכך הוא מנהגנו.
ג. בסיום קריאת המגילה נוהגים הספרדים לומר לפני הברכה האחרונה את הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
ד. נוהגים להרעיש בזמן שאומרים "המן", ואף על פי כן, אסור לדבר בזמן זה. ויש שנהגו לרקוע דווקא ברגליים, וכך הוא מנהגנו. ואין ללגלג על מנהג זה, ולא על מנהגים אחרים שהוזכרו ע"י חכמי ישראל, כי לא לחנם נקבעו מנהגים אלו. ומנהג זה הוא כפי שכתב הרמב"ם שבכלל מצוות "זכור" צריך לעורר את השנאה לעמלק, וכן לכל אוייבי ה'. ואף על פי כן, אין להאריך יתר על המידה ברעש. וצריך הקורא להמתין עד שיהיה שקט כדי להמשיך.