שולחן ערוך

ודווקא שחייבים להם, שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם. אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פרק אין מעמידין) .
על ידי נפשות אסורה לכהונה, לפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו:
ויש אומרים דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב). ודווקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פ' י"ח בשם י"א), אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן, אינן אסורות אלא אם כן נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב). ויש אומרים דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור, אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י). ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל, וכסברא הראשונה. ואם נחבשה בידי כותים, ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה, שריא לבעלה (הגהות מיימוני פ' י"ח) . ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו, ואפילו בעלה כהן. ואם אשתו המירה לחוד, אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת רשב"א והגהות מרדכי דכתובות), אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה, כשבויה. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם). ובשעת הגזירה, שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס, יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב). ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה, מותרת לבעלה (מהרי"ק שורש ק"ס) :
במה דברים אמורים? בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם; אבל בזמן שיד הכותים תקיפה, אפילו על ידי ממון, כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד, כשבויה:
וכל זה בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם. אבל אם נתייחדה עם כותים, אפילו שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד, אע"פ שעשאה שלא כדת. ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס) :