סעיף
יא :
גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מניקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו, וחודש העיבור עולה למניין כ"ד חדש (ויש אומרים דלכתחילה יחוש אפילו לחודש העיבור) (תרומת הדשן סימן רי"ו) , בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה, בין שהיא מזנה (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה') . אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד חודש לא תינשא, אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (ויש אומרים דאם נשבעה המינקת וכנס לא יוציא) (הגהות מרדכי דכתובות) . אפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגהו. וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא: