סעיף
א :
השוחט את הבריאה, ולא פירכסה (פי' שלא נתנענעה) – הרי זו מותרת. אבל המסוכנת: והוא, כל שמעמידים אותה (בגערה או במקל. כל בו בשם הראב"ד) ואינה עומדת, אע"פ שהיא אוכלת מאכל בריאות. שחטה ולא פרכסה כלל – הרי זו נבלה ולוקין עליה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהיה הפירכוס בסוף השחיטה (ולמשוך עד אחר השחיטה. רבינו ירוחם בספרו "תולדות אדם וחוה" נתיב ט"ו ח"ג לדעת רש"י) , אבל בתחילתה אינו מועיל.
הגה:
כיצד הוא הפירכוס: בבהמה דקה, ובחיה גסה ודקה – בין שפשטה ידה והחזירה, או שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירה, או שכפפה רגלה בלבד – הרי זה פרכוס ומותר. אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה – הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד.בבהמה גסה: אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה, בין שכפפה ולא פשטה – הרי זה פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל – הרי זו נבלה.
ובעוף: אפילו לא רפרף (פירוש, מענין "כהרף עין") אלא בעינו, ולא כישכש (פירוש נענע) אלא בזנבו – הרי זה פרכוס.