שולחן ערוך

ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע, כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול היה .
אבל אם אמר העד או האשה או העבד: מת פלוני ואני ראיתיו שמת, שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת, אם העיד בדבר ברור נאמן, ואם העיד בדברים שרובן למיתה אז אין משיאין את אשתו, שאין מעידים על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק:
שמע קול מקוננות שהוזכרוהו בין המתים וספדוהו אותו, משיאין אשתו (כ"כ המ"מ בשם התוספתא) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת, וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (ס"ה כ"כ הריב"ש סי' קפ"ט). וכן אין לשום בית דין ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם, אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו, דחיישינן לקלקולא מבית דין שאינן מומחים (שם בתשובת הרא"ש) :