סעיף
לז :
בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו, ואחר כך בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת, הרי זו לא תצא מהיתירה ותינשא, שעד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות, ואין דבריו של אחד במקום ב'. מיהו משום לזות שפתים לא תינשא (טור) . אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא, ויש אומרים תצא. ואם באו ב' ואמרו לא מת, אף על פי שנישאת תצא לדברי הכל:
הגה:
ודוקא שהיא שותקת, אבל אם היא גם כן אומרת מת, הוי ליה כתרי ותרי, אם העדים הם נשים. אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האשה קמא) . במה דברים אמורים? כשהיה האחד שנישאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנישאת על פי איש, ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אשה או על פי עצמו ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת. אבל עד כשר אומר מת, ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת, הרי זה כמחצה על מחצה:
הגה:
ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד א' הראשון. אבל אם התירוה על פי עד הכשר ואחר כך באו הפסולים, לא תצא מהתירה הראשון (טור) . ואם נישאת לאחר מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת, הרי זו לא תצא:
הגה:
וכותים המסיחים לפי תומם, דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פרק האשה בתרא). וכל שאינו מסיח לפי תומו, אינו נאמן, לא לאסור ולא להתיר :