סעיף
ב :
ולא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד יג), אמרו חז"ל (חגיגה ה ב): אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם סיפר עמה ושימש מיד, עליו נאמר: "מגיד לאדם מה שיחו". אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה:
הגה:
ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב) . ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ואף כשישמש בשעת העונה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש, ולא ישמש בפני שום מין אדם אפילו קטן, אלא אם כן הוא תינוק שאינו יודע לדבר: