סעיף
ב :
יש אומרים שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששוה חמשים זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר, שאפילו קדשה באבן סתם, ולא אמר לה ששוה חמשים זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן.
הגה:
ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אף על פי שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקדושין (בית יוסף בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פרק קמא דקדושין). ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אף על גב דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפילו הכי יש להחמיר לענין מעשה (תשובת מימוני סוף הלכות נשים). ומכל מקום נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקודשה רק בשוה פרוטה (ארחות חיים). גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבאר בתשובת הרשב"א) :