סעיף
יא :
האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה, ומת השליח, ואינו יודע אם קדש לו אשה או לא קדש -- הרי זה בחזקת שקדש, שחזקה שליח עושה שליחותו. והואיל ואין יודע איזו אשה קדש לו, הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו, שמא אמה קדש לו שלוחו או אחותה או בתה. ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן, והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה שליח, אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח, הרי זה מותר בה, ואין אומרים שמא קדש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.
הגה:
וכן אם באו הקרובות ואמרו: לא נתקדשנו, ועמדו ונשאו, מותר באשה זו, דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות (הר"ן פרק המקבל). יש אומרים דהוא הדין אם צוה לקדש אשה פלונית, ומת השליח, נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ויש חולקין בזה: (תוספות פרק המקבל). (ריב"ש סימן פ"ב) .