סעיף
ז :
כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או על ידי עצמה, שיאמר לה: "צאי וקבלי קדושיך".
הגה:
וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סימן נ'), כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ה סעיף ג'. ואם גלוי לכל שמכינה לחפה ולקבל קדושיה, כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סימן תע"ט). ואין חלוק בין נערה לקטנה (הר"ן פרק קמא דקדושין), וכן עקר. אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קדושיה, אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הרא"ם). וכדי להוציא נפשו מפלגתא, יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקדושין, או יעמד אצלה כשתקבלן, דהוי כאלו קבלן בעצמו (כל בו ובתרומת הדשן סימן רי"ג). והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו, דהרי יש אומרים דאסור לקדש בתו קטנה (שם בתרומת הדשן), כמו שיתבאר בסמוך.
וכשמקדש הקטנה אומר לה "הרי את מקודשת לי" (הר"ן פרק קמא דקדושין). ואם אמר: "בתך מקודשת לי", הוי קדושין, דהרי היא במקום אביה עומדת, אף על גב שנותן לה הקדושין (ריב"ש סימן תע"ט).
ואם מקדשה בשטר, כותב בשטר: "בתך מקודשת לי", ובשעה שנותן לה אומר לה: "הרי את מקודשת לי" (שם בהר"ן). ואם שנה בדברים אלו, אפילו הכי הויא מקודשת (שם). וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר, ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן, הואיל והכינה להכניסה לחפה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סימן ל"ג) :