סעיף
ד :
קדש בפני עדים, אפלו לא אמר: אתם עדים, מקדשת.
הגה:
ואפלו יחד עדים, יכולים אחרים שראו המעשה להעיד (ריב"ש סימן תע"ט). וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אף על פי ששמעו שאמר: התקדשי לי בחפץ פלוני, ואחר כך יצא מתחת ידה, אינן קדושין עד שיראו הנתינה ממש (תשובת רשב"א סימן תש"פ). ואין הולכין בזה אחר אמדנות והוכחות. מי שקדש דרך חור שבכתל, כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אחד ונתן לה קדושין, והחור צר ואי אפשר לראות אותה בשעת קדושין, והיא אומרת שלא שמעה שקדשה, נאמנת במגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת (רשב"א אלף קע"ט), ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אותה. כל עדות שלא נחקר בבית דין, לא מקרי עדות לענין קדושין (כך משמע במרדכי ריש אחד דיני ממונות). ולכן אפלו אמרו עדים חוץ לבית דין שנתקדשה, יכולים לחזר בהם בבית דין לומר: לא נתקדשה. וכן להפך (תשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף). עדי קדושין אינם צריכים דרישה וחקירה, אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות (רשב"א אלף ר"ט). מצאו כתוב בשטר: פלוני קדש פלונית, ועדים חתומים בו, כל זמן שאין השטר מקים, אין לחוש לקדושין (הגהות מרדכי דקדושין). ודלא כיש מי שמחמיר בדבר (מהרי"ק שרש ע"ד) :