סעיף
ו :
כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהינו שעושים שטר מזה שחיב לחברו מנה, ואחר שחיב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקים השדוכין ויכנס לחפה עם משדכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואחר כך עושים שטר שחברו חיב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחפה עם זה המשדך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש.
הגה:
ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוספות פרק איזהו נשך והרא"ש פרק ד' דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז. ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל אם קבלו קנין על מנת לכתב השטרות, וקדם שנכתבו חזר אחד בהם ומחה בעדים שלא לכתב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר (תשובת הרא"ש כלל ל"ד), וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ל"ט וסימן רמ"ג. יש אומרים דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סימן תשע"א) או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אנס אף על גב דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ועין לקמן סוף סימן ע"ז. וכן בשאר אנסים, כגון שמת הפוסק, אין יורשים צריכין לקים, ופטורים מן הקנס. ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחיב עצמו בשטר, חיבין יורשיו לשלם, ולא מהני אנס, ועין לקמן סימן נ"א (שם תמצאנו). שנים ששדכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, ואחר כך יצא אחד מן העיר ורצה שהשני ילך אחריו לקדש, אם אינו רוצה, פטור מן הקנס (ריב"ש סימן קע"ז ובתשובת הרמב"ן סימן רע"ח). ועין בחשן המשפט סימן י"ב (סעיף ט') אם רוצה העובר לתן הקנס, אם מחיב לקים הדבר מצד קבול הקנין: