סעיף
ג :
הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין, ונתנם לו קדם החפה, ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו על מנת לכנס. ויש מי שאומר, דהני מלי בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם, שתנשא בו, ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה, אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארוס, אין האב יכול לחזר בו.
הגה:
מי שנדר מעות להשיא יתומה, ומתה, עין ביורה דעה סימן רנ"ג. הפוסק מעות לחתנו או לבתו, וכנסה, ואחר כך מתה הבת ועדין לא נתן, יש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך לתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן); ורבנו תם פרש דלא זכה בהן הבעל; ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב (תרומת הדשן שכ"א ומהרי"ק שרש צ"א והגהות מימוני) כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן (מרדכי פרק נערה), אפלו בא ליד שליש מכח שניהם (שם בתרומת הדשן).
ויש אומרים דאם באו ליד שליש, זכה בהם (מרדכי), וכן אם העמיד לו ערבות (הגהות מרדכי), אבל בלא זה, אפלו עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה, לא זכה בהן הבעל (תרומת הדשן סימן שכ"א), ולא מפקינן מן האב; אבל אם תפס החתן לא מפקינן מנה, דיכול לומר: קים לי כסברא הראשונה (מרדכי). וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת, אבל אם בא לידו פעם אחת, אף על פי שהחזיר ליד האב, זכה בכל. ואין חלוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת (כן משמע מלשון התקנה, וכן כתב הגהות מרדכי בשם מוהר"ם).
עוד תקן רבנו תם וחכמי צרפת, שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד, דאף בשנה שניה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם (= שפיר, ורמיזא, מגנצא); ודוקא מה שהוא בעין, חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצרכי קבורתה (גם זה שם). יש אומרים דאם החתן רוצה למכר נכסים תוך שנתים, יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה). ועין עוד מאלו הדינין לקמן סימן קי"ח :