שולחן ערוך

ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו, נקרא "נדוניא" בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתבה; אבל לשאר דברים אין דינו ככתבה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדוניתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו. ועין לקמן ריש סימן צ"ג וק' עוד מאלו הדינים. כשהאב קים ומשיא בתו, כותבים: "ודין הנדוניא דהנעלת לה מבי אבוה"; וכשאין האב קים, כותבים: "מבי נשא" (מרדכי פרק ב"מ בשם רבנו תם). מיהו, אם שנה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתבת גרושה כותבין: מתרכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן צ').
וכשבאה לגבות כתבתה, מגבין לה מה שבכתבתה לפי מנהג המדינה.
ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראיה לדבריה; אבל אם יש בידה שטר כתבה שאינו מקים, או שאחד מן העדים הוא פסול, אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). ועין לקמן סימן ק' סעיף ל' .
ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה.
מיהו, אם רוצה להתנות ולפחת לאשתו מן המנהג, הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחת ממה שתקנו רבנן. ונראה לי, דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השדוכים, אבל אם עשו שדוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב, וכן משמע במהרי"ל). ויש מקומות שנוהגים לכתב כל הכתבות בשוה, אפלו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחת לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתבתי; וכן נוהגין במדינות אלו: