שולחן ערוך

המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פרק שני דיני גזרות). מיהו, אם מחלה האשה לבעלה, אין למלוה כלום (מרדכי פרק יש נוחלין). פסקו לה הבית דין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, אם מת הבעל אין לו עליה כלום. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או אין לו לשלם, ונפל לה ירשה ממקום אחר, צריכה היא לשלם (כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הבית יוסף) .
עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חיב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו.
ואין חלוק בין אביה, לאחר, שפרנסה. מיהו, אם היו חיבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו (כל זה בהגהות מרדכי דכתבות). ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפלו הכי אין צריך לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו (תרומת הדשן סימן שי"ז). לא לותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה (הר"ן ריש דיני גזרות) :