סעיף
י :
הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות, ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל ואמר: הנחתי לה מזונות, הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לא תבעה ולא מכרה, אלא לותה או שהתה, עד שבא הוא ואמר: הנחתי לך מזונות, והיא אומרת: לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת הסת שהניח לה, ונפטר, וישאר החוב עליה. אבל אין האיש נאמן לומר שנתן לה על העתיד (הר"ן ריש אלמנה נזונית) .
ואם מכרה מטלטלין ואמרה: למזונות מכרתי, והוא טוען ואומר: מזונותיך הנחתי, נשבעת שבועת הסת שלא הניח.
הגה:
טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, אם לותה בלא בית דין, והיא בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים, אף על פי שאינן מספיקין לדברים קטנים, טענתו טענה; אבל אם פסקו לה בית דין, צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר (הכל בטור):