סעיף
יב :
האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חיב לזונה שם אם תבעה מזונות; אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר.
הגה:
והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, אין צריך לשלם, דאין האיש חיב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פרק שני דיני גזרות וכן כתב הבית יוסף בשם הריטב"א). ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה. ואם משום מלאכות הבית, אם היתה חולה פשיטא דחיב, דחולה לאו בת מלאכה היא; ואם אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכר מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא (כל זה בבית יוסף סימן ע"ז בשם תשובת הרשב"א). ובמקום שחיב לה מזונות, אף על פי שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם, והוא בעיר ולא תבעתו בדין, ולותה, חיב לשלם, דלאו כל כמינה. והוא דלא ספקה במעשה ידיה (תשובת הרשב"א סימן תצ"ב):