סעיף
ז :
שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגרשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם, ואפלו לאחר שש. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפלו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותזון אחר כך מנכסיו בתנאי כתבתה והיא אצל אמה.
הגה:
ודוקא שנראה לבית דין שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכף שתהיה עמה (ר"מ פדואה סימן צ"ג). מתה האם, אין אם אמה יכולה לכף שיהיו הבנים עמה (בית יוסף בשם הרשב"ץ) :