סעיף
ב :
הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גרשה, אין לה עליו כלום.
הגה:
וכל שכן אם לא גרשה (דעת עצמו). ויש אומרים דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה, אבל לא היו המעות טמונים, ולוה ממנה, צריך לשלם לה אפלו לאחר שגרשה (טור). והוא הדין אם תקפם מידה, דמאחר שלא היו המעות טמונים, נאמנת לומר: שלי או של פלוני הם (סברת הרב). מיהו, אם נושאת ונותנת תוך הבית, או שהבעל מאמינה על שלו, אינה נאמנת (טור). ועין לעיל סימן פ"ה סעיף י"ב. לוה ממנה בשטר, היא אומרת: לא היו המעות טמונים, והוא אומר: טמונים היו, עליה להביא ראיה אז פטור לשלם (נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים). ועין בחשן המשפט סימן ס"ב, אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן. אשה שמכרה או משכנה מטלטלין, אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל, אין צריך להחזיר אליו, אפלו רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו (הגהות מימוני פרק כ"ב דאשות). ויש אומרים דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית, הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (רבנו ירוחם נתיב כ"ג). ונראה לי, דוקא בשאין דרכה למשכן או למכר בלא רשות בעלה, אבל אם דרכה בכך, מה שעשתה עשוי; וכן נראה להורות. ועין לקמן סימן צ' :