סעיף
ב :
אין עיקר כתובה ותוספת נגבים אלא מהזבורית. ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרף מהם. ואינם נגבים אלא מהמחזק, אבל לא מהראוי.
הגה:
האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר שתים או שלש שנים, או שצוה שלא לתת לו חלק ירשתו רק אחר שתים או שלש שנים, מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתבתה מזה (מהרי"ו סימן מ'). יש אומרים דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו, והניח אלמנה הנזונית מנכסיו, אין אלמנת ראובן גובאת כתבתה מאותן נכסים, הואיל והיו משעבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן (מרדכי סוף נערה). ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה, אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה, אלמנת ראובן גובאת משם (גם זה שם). שכר פעלה שלא היתה בידו מעולם, מקרי ראוי (מרדכי יש נוחלין). היתה גנבה שלו ביד הגנב, כשמת, ואחר כך החזר הגנבה, מקרי מחזק (כך השיב מוהר"ם) . ומלוה שחיבים לבעל, הוי מחזק וגובה ממנה, אפלו היא על הכותי.
וכל זה לא מירי אלא בעיקר כתובה ותוספת, אבל נדוניא ושאר צאן ברזל דינן כשאר חוב (כן כתב המגיד משנה פרק ט"ז ובית יוסף בשם נמוקי יוסף והר"ן ורבנו ירוחם) .
ויש אומרים דאפלו הכי אינם נגבים רק מן הזבורית (הר"ן ריש הנזקין):