סעיף
ב :
עשור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתבה. לפיכך, אפלו לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע. ויש לה לגבות עשור זה משכירות הקרקע אם לא גבו היתומים עדין (טור) , ומן הראוי. ואם רצו האחים לתן לה מעות כנגד עשור הקרקע, נותנים.
הגה:
ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי, אבל כששמין הנכסים לידע העשור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העשור ממקרקעי. ודוקא שנותנים לה עשור נכסים, אבל כשנוכל לאמד דעת האב נותנים לה לפי דעתו, כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי, כך נותנים לה (הכל בטור). ויש אומרים דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע (כן כתב הבית יוסף בשם המגיד משנה לדעת הרמב"ם). ואם היו כאן בעלי חובות, והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות, והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עשור נכסים, הדין עם הבנים (מרדכי פרק מציאת האשה בשם תשובת מוהר"ם). ונראה לי, דהוא הדין לענין שטר חצי (חלק) זכר הנוהג בינינו, שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעות, אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם. כשאומדים דעת האב, יש אומרים דוקא למעוטי לעשור נכסים, אבל לא להרבות עליהם (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דאפלו להוסיף עליהם (טור בשם הגאונים). ואפלו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה, נותנים הכל לשניה (טור בשם הראב"ד). וראוי לאמדו כפי הממון שהניח בשעת מותו (מהרי"ק שרש ע"ח), כן נראה לי :