סעיף
ז :
קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסת נדוניא הראויה לה.
הגה:
ואפלו שתקה זמן רב משתגדיל, יכולה אחר כך לתבע פרנסתה (כן משמע לשון הטור, וכן כתב המגיד משנה פרק כ'בשם הרשב"א והר"ן פרק מציאת האשה) . ואפלו לא היו האחים זנים אותה. ואף על פי שלא מחתה בשעת נשואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה. ואם נשאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה, אבדה פרנסתה, אלא אם כן היו האחים זנין אותה אחר נשואיה והיא ידעה כן בשעת נשואין (הר"ן פרק מציאת האשה) .
ואם מחתה בעת נשואיה, הרי זו מוציאה הראוי לה כל זמן שתרצה. ואם בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת, ויש חולקין וסבירא להו דאם הניחה בוגרת אין לה פרנסה כלל (טור בשם הרב רבנו יונה והרא"ש) , אם פסקו האחים מלתת לה מזונותיה, שהרי אין לה מזונות, ושתקה ולא תבעה פרנסת נדוניתה, אבדה. ואם מחתה, לא אבדה. ואם לא פסקו האחים מלזונה, וזנו אותה בבגר, אף על פי שלא מחתה לא אבדה פרנסת נדוניתה כל זמן שהם זנין אותה, שיש לה לטען מפני שהם זנים אותה אף על פי שאינם חיבים והיא עדין לא נשאת, מפני זה לא תבעה פרנסתה.
מי שצוה לתת לבתו שליש נכסיו, והשיאוה אחיה ולא נתנו לה, צריכין לתן לה אחר כך (תשובת רשב"א סימן אלף מ"ג) :