סעיף
יט :
המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגרשה, והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה.
הגה:
תקנת קהלות שו"ם (שפיר, ורמיזא, מגנצא) שאנו נוהגין בזמן הזה בנדונית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג, יש אומרים שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירשה שנפלה לאשה בעודה תחתיו (תשובת הרא"ש כלל נ"ד), וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, יש אומרים שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מימוני להלכות אישות, וכן משמע לשון התקנה), ויש אומרים ליורשים (תשובת מימוני ל"ה), וכן מנהג הקהלות. ואין חלוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (תרומת הדשן סימן שכ"א). אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא, לא תקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג; ואפלו לא התנו בשעת נשואין, כאלו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא (דעת עצמו, וכ"כ הרשב"א סימן אלף ש"ז ובתשובת מימוני סוף אישות ל"ה). ואפלו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות, הולכין אחר מקום שנשאה שם (ריב"ש סימן ק"ה). ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או נשתמדו, יש אומרים דלא שיך בזה דין חתנים, ואפלו לא נתן האב צריך לתן. אבל אם אין כאן זרע קימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חלוק בין נהרגו למתו; אבל אם נשתמדו, אין צריך להחזיר. ויש להתישב בדבר :