סעיף
א :
כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון, בין שהוא כתב הגויים בין שהוא כתב ישראל, כגון פרובינצאל וכיוצא בו. אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר, פסול.
הגה:
ויש מכשירין (הראב"ד). ונראה לי, דאפלו למאן דפוסל, מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם נתנו בסיני והוו קרובים בלשון, וכלשון אחד דמיא, ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורובו לשון ארמית. אי נמי, מאחר דרובו לשון ארמית, ואין בו רק מלות לשון הקדש, אין זה מקצתו בלשון אחר. אי נמי, דדוקא בתורף הצורך קאמר, אבל מה שמוסיפין בתורף "הרי את מותרת לכל אדם" או שאר מלות, אינן צריכין ואינן רק כפל דברים שנוהגין לכתחלה. כן נראה לי ליישב המנהג . ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי.
הגה:
ואין להכשיר בכתב אחר, רק במקום עיגון ושעת הדחק, כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשובת הרא"ש כלל מ"ה). ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף ט"ז :