סעיף
טז :
אם השם השני יוצא משם העברי, כגון יהודה ליאון, כותבים: יהודה דמתקרי לאון; ואם אינו דומה קצת לשם העברי, יכתב: המכנה.
הגה:
פרוש דבריו, כי לאון הוא פרוש אריה, ויהודה נקרא כך על שם "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט), ולפי זה יש לכתב: יהודה דמתקרי ליב. אבל יש אומרים, דכל ששני השמות הם בלשון הקדש, כותבין: דמתקרי, ואם האחד בלשון לעז, כותבין: המכנה (הגהות מימוני פ"ג וסמ"ק וכל בו). ואין חלוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא; ולכן כותבין: יהודה המכנה ליב, וכל כיוצא בזה, וכן נוהגין במדינות אלו. וכל כנוי משפחה אין לכתבו כלל, בין שהוא לשון עברי או לעז (סדר גטין), והכי נהוג. מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרא בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז, עושין שם העברי עקר, ועל השני כותבין דמתקרי. והוא הדין באשה, עושין שם העברי עקר. יש אומרים דמי שיש לו שני שמות, אם רגיל בשניהם ומכל מקום האחד הוא יותר עקר, כותבין: פלוני דאתקרי פלוני. ואם אינו רגיל בשני, כותבין דמתקרי (סדר גטין). כל כנוי שהוא גנאי למגרש, אין כותבין אותו בגט (ד"ע); ולכן מומר שעשה תשובה, אין כותבין לו: וכל שום וחניכה דאית לה (מ"כ בתקון). כל שם כנוי שאינו נקרא בכנוי ההוא לבד, אלא קורין אותו עם עקר השם, אין צריך לכתב הכנוי (ת"ה סימן רל"ה). אבל אם הכותים קורין אותו בכנוי לחוד, אף על פי שאין ישראל קורין אותו כך, יש אומרים דכותבין: וכל שום וחניכה, אף על פי שבשאר גטין אין כותבין כן; וכן בכנוי משפחה (שם). ולי נראה, דאין לכתב לכנוי כלל, כמו שנוהגין בכנוי משפחה :