סעיף
לד :
המנהג בשמות הנשים, יש מי שאומר, שיש לכתב בילא באל"ף, וכן כל שם שאינו בלשון הקדש. אבל כשהוא לשון הקדש, כותבין בה"א, כמו חומה דביתהו דאביי, או חובה, שהשם הוא לשון הקדש. אבל כשאינו לשון הקדש, כותבין באל"ף. והוא הדין לכנוי האנשים, כל כנוי שהוא בלשון הקדש כותבין בה"א; ושאינו בלשון הקדש, כותבין באל"ף.
הגה:
מיהו, אם שנה וכתב ה"א במקום אל"ף, כשר. כל כנוי שמשתנה מכח לשון המדינות, כגון ליב, שיש מדינות מדברים לשון קלילא: ליב, ובמקצת מדינות מדברים: ליבא או ליוא, וכן בכנוי וואלף, שקורין אותו במדינות אלו כך, ובמדינות אחרות וואלפ"א או וואלבליין או וואלפליין, או בכנוי מענדל, שיש מדברים: מנדיל, וכל כיוצא בזה; וכן בקריאת התיבות, כגון במקצת מדינות שקורין גומפרעכט גימפרחט, או שהלשונות מתחלפות בקריאת הב' או פ' או ו', כגון זנביל או זנוויל פייב"ש וויבש, שמקצת מדינות מדברים יותר בלשון רפה, הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט; ואין להקפיד בזה איך נמצאו השמות והכנוין כתובים, כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו; ולכן סדר לגטין משנים זה מזה בענין זה, והעקר כאשר כתבתי כן נראה לי להורות; אמנם אם אין ידוע לשון המדינות, אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים; מכל מקום בדיעבד אם שנה באחד מאלו הדברים, כשר, כן נראה לי :