שולחן ערוך

שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ, או מארץ ישראל לחוצה לארץ, או מחוצה לארץ לארץ ישראל, אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו, הרי זה אומר בפני שנים: בפני נכתב ובפני נחתם, ואחר כך יתן לה בפניהם ותתגרש בו; ואף על פי שאין עדיו ידועים אצלנו. ואפלו היו שמות עדיו כשמות הכותים, אין חוששין להם. ואם בא הבעל ועמד וערער, אין משגיחין בו. לפיכך, אף הנשים שאינן נאמנות לומר: מת בעלה, נאמנות להביא גט זה ולומר: בפני נכתב ובפני נחתם. וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר: בפני נכתב ובפני נחתם, אף על פי שאינו צריך, אם יבא הבעל ויערער, אין משגיחין בו. ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה, לא ינתן לה אלא אם כן נתקים בחותמיו. ויש לשליח להיות מכלל השלשה שקימו אותו; ואם לא נתקים, ונתן לה, הרי זה פסול, עד שיתקים. ואם בא הבעל וערער, ולא נתקים, אינה מגרשת. אבד הגט, הרי זו ספק מגרשת. ומפני מה הצריכו לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, בחוצה לארץ, כדי שלא תהיה האשה צריכה לקימו אם יבא הבעל ויערער, מפני שאין עדים מצויים לקימו ממקום למקום בחוצה לארץ. ונראה לי, דהאדנא, אפלו בארץ ישראל צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.