שולחן ערוך

סעיף ד :
מי שמת והניח אשתו מעברת, אם הפילה, הרי זו תתיבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפלו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים.
הגה:
יש אומרים דבזמן הזה אפלו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קימא. ואף על גב דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים (ב"י בשם הרשב"ץ). מיהו, חדשי העבור כל אחד שלשים יום, ולא חשבינן להו כסדר השנים (כן משמע שם) .
אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חיה ל' יום, הרי זה ולד קימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהיבום. ויש אומרים דוקא שגמרו שעריו וצפרניו (טור), וכן נראה לי .
ואם מת בתוך שלשים, אפלו ביום השלשים, בין שמת מחלי בין שנפל מהגג או אכלו ארי, הרי זו ספק נפל ספק בן קימא, וצריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא תתיבם. ויש אומרים דאפלו אם נולד מת, ואפלו אם יש להסתפק שכלו חדשיו, חולצת ולא מתיבמת (טור בשם הר"פ) :