סעיף
ז :
מתה כשהיא שומרת יבם, יורשיה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל. וכן אם נתן לה היבם מתנה, יורשיה יורשין אותה (מהר"ם פדוואה סימן י"ז) . ויורשי הבעל יורשים עקר כתבה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חיבים בקבורתה.
הגה:
ויש אומרים דכל נכסי צאן ברזל שלה הם בחזקת יורשי הבעל, כמו הכתבה (ר"ת והרא"ש), ואין מוציאין מידם אם הם מחזקים (כ"כ הר"ן בתשובה). וכל זה במקום ובזמן שאין כופין לחלץ, אבל במקום ובזמן שכופין לחלץ, אם כן לא היתה ראויה להתיבם, יש אומרים דאין הנכסים בחזקת יבם, ולכך אם מתה אינה יורשה; ולכך, במדינות שכופין לחלץ, אינו יורשה לדעת זה (מהרי"ק שרש צ"א). ולענין מי נקרא יורשי הבעל, צריך עיון, כי יש אומרים שהיבם הוא יורש אף על גב דאביהם עדין חי, והוא קודם בירשת הבעל לכל יוצאי ירכו (מהרי"ו סימן מ"א והר"ן פרק האשה ומהר"ם פדוואה סימן י"ז). ויש אומרים דהאב יורש, דמיד שמתה היבמה פקעה זקת יבמים, ונפלה הירשה לפני הקודם בירשת הבעל (מהרי"ק שרש צ"א). ואף על פי שהסברא נותנת כסברא האחרונה, וכן משמע קצת לשון "יורשי הבעל", אבל סוגית הגמרא והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע שהיבם יורש השומרת יבם, ואם כן אין לאב חלק בירשתה, וכסברא הראשונה. ואם היבמים רבים, עין לקמן סי' קס"ה :