סעיף
ד :
כל יבמה שדינה שתחלץ ולא תתיבם, הרי זו נוטלת כתבתה ושמין לה בגדים כמו לאלמנה (ריב"ש סי' ש"כ) . וכן אם היה יבמה מכה שחין או שאר מומי אנשים שנתבארו בסימן קנ"ד, חולץ לה ונוטלת כתבתה. ואפלו היו המומין ההם בבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל.
הגה:
והוא הדין למאן דאמר מצות חליצה קודמת, אף על פי שאין כופין אותו לחלץ, צריך לתן לה כתבתה מיד, שהרי דינה כחלוצה (תשובת ר"ד כהן). וכל זה מדינא, אבל הקהלות תקנו תקנה, אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה, יחלקו כל הנכסים שהניח, ואפלו אין מגיע החצי לכדי כתבה, ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי בעלה, וצריכה לשבע, אם לא שהתפשרו עצמם בלא שבועה. ומה שנתן הוא במתנת שכיב מרע, אין מנכין לה מחלקה כלום (מרדכי פרק החולץ). ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל, נוטל החולץ, ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו. ואפלו תפסו, מוציאין מידן. דעקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה, ולכן החולץ עקר בזה (ת"ה סימן ר"כ). ואפלו אם רוצין שאר האחין לחלק עם גדול האחין, ואומרים שהם רוצים לחלץ, אין שומעין להם אם גדול האחין רוצה לחלץ. וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתבתה, דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתבתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהלות; על כן נוהגין להתפשר ביניהם, ואפלו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון, אם לא שפרשו בהדיא לחלץ לה בחנם (מהר"ם פדוואה סימן י"ז וכ"ג) :