עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור על ירושלים בבית ראשון בידי נבוכדנצאר מלך בבל וחיילותיו. מצור שנמשך כמו שנתיים ימים ומחצה (מלכים ב פרק כה). למעשה ביום זה החל תהליך הפורענות שהסתיים בחורבן הבית. ואכן ישנה התייחסות מיוחדת בהלכה לצום זה, באשר בשונה משאר הצומות הקלים גם כאשר עשרה בטבת חל בערב שבת מתענים בו ביום.
ואולם, משנבנה הבית בשנית בטל הצום, אך לאחר החורבן חזרה תקנת הצום ביום זה למקומה, למרות שהמצור על ירושלים בחורבן השני לא היה ביום זה, וזאת משום שעיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון. היחס של חז"ל לחורבן הראשון שונה מהחורבן השני מכמה פנים, ובעיקרו הוא משום שבבית הראשון השראת השכינה הייתה במדרגה רוחנית עליונה יותר. הבית שני חסר בהרבה, גם משום שהארון לא היה בבית שני, וכמו כן נסים שהיו בבית ראשון כבר לא היו בשני. וכבר אמרו חז"ל שכיון שלא עלו כולם כחומה, לאחר שניתנה להם האפשרות, ולא עלו אלא דלת העם, לכן לא היה זה הבית 'לבית עולמים' (מימרת ריש לקיש ביומא ט,ב). מבחינה מסוימת, אפשר גם לומר שתקופת בית שני הייתה מעין תקופת הכנה לגלות הארוכה. כך או כך - כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו! (ירושלמי יומא פרק א הלכה א), לאמור שסיבות החורבן עדיין קיימות. שומה עלינו לבררם ולפעול למען התיקון.
ידועים הם דברי הגמרא במסכת יומא (ט,ב) שבה מתבאר ויוצא מה בין גורמי החורבן בבית ראשון ביחס לגורמי החורבן בבית שני:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות; עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
דברים דומים ביחס בין העברות הללו אנו מוצאים ברמב"ם בסוף הל' דעות (ז,ג) שמביא בשם חז"ל כך:
"אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם".
לכאורה השוואה תמוהה זו זוקקת ביאור. יש להבין את דברי רבותינו, כיצד ניתן לומר ששנאת חינם, או לשוה"ר שקולים כנגד ג' עברות חמורות. הרי ברור שהלכה למעשה אם יעמדו בפני אדם שתי אפשרויות או להיהרג או לדבר לשוה"ר שחייב יהיה לדבר לשה"ר, שהרי כל התורה כולה נדחית מפני פקו"נ ובכללה גם לשה"ר (מלבד אותן שלושה, שאפילו יהרג, ובלבד שלא יעבור). אעפ"כ כשרבותינו באים להעמיד ג' עברות חמורות ושנאת חינם (ולשה"ר) אלו מול אלו רואים פתאום ששנאת חינם ולשה"ר שקולים כנגד כל השלושה כולם.
התשובה לתמיהה זו היא שההסתכלות האלוקית על 'מאזן העברות והמצוות' של האדם אינה דומה למבט שלנו. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם...כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרככם ומחשבותי ממחשבותיכם".
כך כבר כ' הרמב"ם בהל' תשובה (ג,ב):
"אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם, ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב (מלכים א יד,יג), ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".
זהו חשבון גדול!. אין כאן שיקול כמותי פשוט של עברות ומצוות. זו הסיבה שישנן תופעות בהם יכול להיות דבר כמו שנאת חינם, שאולי בעינינו אינו אלא עוד עברה, ומ"מ הוא שקול כנגד שלוש העברות החמורות.
ואמנם, ברור שלפי המבט העכשווי, הנקודתי, במבחן השעה כאשר אדם שופך דמו של אחר זהו אולי הנזק הגדול ביותר שיכול להיות. אי אפשר בכלל להשוות אדם שמדבר לשה"ר לאדם שהרג את הנפש. מכל מקום, המבט האלוקי על האדם אינו תולדת הנזק העכשווי. 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם', יש לקב"ה מערכת שיקולים מורכבת יותר.
דומה כי חז"ל מכוונים ללמדנו שכאשר אדם עובר עברה השאלה הנשאלת בקביעת חומרת מעשיו היא מה העברה מגלה עליו. יש והעברה מזהה את האדם, מגלה וחושפת פנים קיימות של בעליה, ואין כאן רק את הקלקול או התיקון המקומי. אלא עברה השייכת לתפיסת עולם, דפוסי חשיבה ואורחות חיים התובעים טיפול שורשי ויסודי.
הבה נבוא להשוות שניים ממלכי ישראל שלא התמידו בעשיית הישר בעיני ה', אחאב וירבעם. הנה, למרות שאחאב עבד ע"ז וגם שפך דמים (דמיו של נבות היזרעלי) כאשר בא אליו אליהו הוכיחו ואמר לו: "הרצחת וגם ירשת" הנביא מתאר את תגובתו המיידית של אחאב:
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר. הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ". (מלכים א פרק כא, כז-כט).
אדם שרצח, שערך משפט שקר מבויים, רצח יהודי ולקח לו את הכרם, עשה קלקול גדול, אך פתאום כשהנביא אומר לו 'הרצחת וגם ירשת', מיד הוא מקבל את התוכחה ומכניע עצמו, בצורה שמועטים מסוגלים לקבל. ואכן תשובתו מתקבלת.
לעומ"ז, היחס אל חטאי ירבעם שונה. בליבו של ירבעם ישנה מזימה:
" וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה"
ירבעם חושש להפסיד את כסא המלוכה. ולכן מעמיד שני עגלי זהב בבית אל ובדן:
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן"
התוצאה של מהלכו זה הייתה, שהכשיל את ישראל בע"ז. איך הגיע לדבר שכזה, מניין זה נובע? מי היה ירבעם? הרי חז"ל אומרים שהיה ת"ח גדול, "לא הייתה בתורתו דופי" (סנהדרין קב,א).
ירבעם לא רצה להפסיד את המלכות. הוא סבר שאם העם יעלה לרגל לירושלים, הדבר יגרום לו בסופו של דבר להפסד מלכותו.
ועתה, מה חמור ממה, הע"ז והש"ד של אחאב או השאיפה של ירבעם בן נבט לא להפסיד את המלוכה? על שאלה אפשר לענות זו על פי מבחן התוצאות. ירבעם אינו רוצה להפסיד את הכיסא עליו הוא יושב, כתוצאה מגחמה זו, הולך ירבעם חוטא ומחטיא את ישראל בע"ז עד שהופך לדוגמא: 'חטאות ירבעם בן נבט'. ובנוסף, נחשב כגורם הגלות לעמ"י.
לכאורה איך אפשר להשוות זאת לשפיכות הדמים ולשאר חטאי אחאב?
קמי שמיא השאלה תהיה כיצד החטא משקף את אישיותו של החוטא. שאכן, לעיתים יש לאדם נקודות חולשה, כמו עם אחאב, אך חטאיו אינם משקפים אותו, הנה, ברגע שהעמידו אותו על האמת והוכיחוהו, למרות היותו מלך ישראל הוא קורע בגדיו והולך שפוף.
לעומת זאת, הרמב"ם לומד מדברי הנביא על חטאות ירבעם שישנם עברות שהם כנגד כמה עברות. הנה, אדם שהיה לכאורה צדיק, ת"ח גדול, אבל יחד עם זאת חשוב היה לו מאד הכיסא עליו הוא יושב. ולמען 'הישרדותו הפוליטית' הוא מסוגל להחטיא את כל ישראל.
א"כ, אם נשוב לשאלתנו, מה גרוע ממה: האם אדם שיש לו שנאת חינם, שמדבר לשה"ר, כלומר, כזה שלא אכפת לו שהוא פוגע בחברו. או שמא מי שעבר שלוש עברות. שאלה קשה, אך הנה חז"ל אומרים שלשה"ר שקול כנגד שלוש עברות. ודאי הוא שמבחינת משקל החטא מבחינה נקודתית ששפ"ד חמורה יותר מלשה"ר או שנאת חינם. אבל כאשר שנאת החינם או הלשה"ר מזהה אותך, זו לא 'נפילה' אלא שיטת חיים, העברה בעצם אומרת שלא אכפת לך לפגוע בבריות. וזהו דבר שכנראה חמור מאד אצל ה', הקב"ה שוקל את זה כנגד ע"ז ג"ע וש"ד. אדם שלא אכפת לו לפגוע באנשים, ודאי שהוא לא רואה את אחת ממטרותיו בחיים לגמול חסד עם הבריות.
דומה כי יש כאן מסר ברור שחז"ל מלמדים אותנו, שאדם שלא חוסך שבטו ושבט פיו מלפגוע באחרים, שזו דרכו, שאכן נכון יהיה לזהות אותה כחלק מהוויית חיו- או אז שקול הוא כנגד אדם שמתוך חולשותיו הוא נופל ועובר על אותן ג' עברות חמורות, נפילות שאינן מורות על מהותו ועצמיותו.
אדם צריך לדעת שהמשקל של הדברים תלוי מאד בשאלה מי אתה, למה עשית את מה שעשית, איזה אדם אתה, מה הם שאיפותיך!! הן כתוב: "יעזוב רשע דרכו, איש אוון מחשבותיו", המבוקש הוא עזיבת 'הדרך', 'המחשבות'. לפעמים דרכו של אדם הכללית ומחשבותיו חשובים יותר מכל מיני פעולות שאדם עושה. לכן חשוב מאד שאדם יעסוק בבירור שאיפותיו. גם אם לא הגיע עדיין לתיקון מעשיו. אדם ש'רוצה' להיות טוב, אם דרכו היא דרך טובה, אם מחשבותיו טובות הנה, אז בע"ה הקב"ה ידון אותו לפי מחשבותיו ולא רק לפי מעשיו.
י"ר שמכוחם של בירורים אלו בימים אלו, ומחמתם נזכה בעהי"ת לתיקון השלם של הפרט ושל הכלל, ונזכה לבניין ירושלים במהרה בימינו, אמן.
