מאמרים

רבי שמעון בר יוחאי הוא אחד מחמשה תלמידים שהעמידו את התורה. לאחר מותם של כ"ד אלף תלמידי ר"ע מתארת הגמרא (יבמות סב:) שהעולם היה עומד שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, שם מקום החכמה, ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה. אלא שר' שמעון היה האחד המיוחד שזכה וגילה את פנימיות התורה.
רבי שמעון צפן את סודות התורה בדברי הזוהר הקדוש, שם הוא אומר שאוי לו לאדם הקורא את התורה כספר סיפורים גרידא. בביטוי חריף הוא טוען, שבספרי אומות העולם יש סיפורים מעניינים יותר, אלא בודאי שאין ללמוד את התורה בלבושיה החיצונים, אף לא להסתפק בגופי תורה, אלא יש לחדור לעומק פנימיותה אל נשמתה.
אבל דרכו זו של רשב"י לא הסתפקה בבירור הצד הרזי של התורה בלבד, אלא גם בפשטי התורה ניכרת שיטתיות ומגמה המבקשת להתבונן פנימה, אין להסתפק רק בצד החיצוני מעשי של החיים אלא להתבונן אל הכוונה הפנימית של המעשה, והכוונה הפנימית של האדם העושה. לשם הבהרה ניתן דוגמאות מִספר, בהם רבי שמעון ניכר בגישתו זו.
בפרשת בחקתי נאמר "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" ובספרא מובאת מחלוקת על פירוש הפסוק: "והשבתי חיה רעה מן הארץ. רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו. אמר ר' שמעון אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים. או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים." וביאר הרמב"ן על התורה שדעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם הוא כפשוטו, שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות השדה. כלומר לר' יהודה המציאות היא טבעית, עולם כמנהגו נוהג, אלא שיִשוב האדם ידחק את החיות הרעות לתחומן, למדבריות לג'ונגלים וכדו', כך שבני האדם לא ינזקו על ידם. אבל דעת ר' שמעון היא שהתורה כאילו אמרה 'והשבתי את רעת החיות מן הארץ' כלומר את אכזריותן ואת היותן מזיקות, כי ארץ ישראל תהפוך לעתיד לבוא למציאות מתוקנת, כמו קודם חטא אדם הראשון. קודם נפילת העולם ממדרגתו בחטא אדם הראשון, לא היה טבע אכזרי לחיות, וכל זה בא כתוצאה מירידת העולם ע"י החטא. ובתיקון החטא "אם בחקתי תלכו", יגיע תור תיקון המציאות. זה השבח היותר ראוי למקום ברוך הוא. אם כן, ר' שמעון מראה לנו שאין להבין את הפסוקים כפשטם, אלא יש לרדת לשרשם הפנימי ולהבין מהו השורש ומהי התוצאה.
הרב הרוגצ'ובר ב"צפנת פענח" ביאר מחלוקת זו, עפ"י המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים לגבי השבתת חמץ. דעת ר' יהודה שחמץ ביעורו בשריפה, משום דעתו שיש לבער את גוף הדבר בצד הפיסי שלו, ולזה הוא קורא ביעור חמץ בצד "הכמותי". משא"כ דעת חכמים שהיא דעת ר' שמעון בר פלוגתיה, שהביעור של החמץ "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", כלומר ביעור בכל דרך. והטעם, מסביר הרוגצ'ובר, משום שהביעור הוא ביעור ב"איכות", בדעתו של האדם, לכן כל ביעור פיסי של החמץ מועיל, כי דעתו של האדם היא הקובעת. וא"כ ר' שמעון לשיטתו "והשבתי חיה רעה מן הארץ" ו"השבתת חמץ", שניהם עניינם השבתה באיכות ולא בכמות.
עוד נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדין דבר שאינו מתכון. אדם העושה מלאכה אחת המותרת ומתוך מעשהו עלולה להיגרם מלאכה האסורה, כגון הגורר ספסל בשבת ומתוך כך עלול להיווצר חריץ בקרקע, האם מותר? ר' יהודה אוסר ור' שמעון מתיר. ר' שמעון לשיטתו שדבר שאינו מתכוון – מותר. ומכיון ש"מלאכת מחשבת" אסרה התורה, וכאן אין רצונו של האדם בעשיית המלאכה האסורה, ואין דעתו נתונה לה, לכן אין איסור בגרירת הספסל אף שאפשר שמתוך כך תיגרר מלאכה האסורה של עשיית חריץ בקרקע. זוהי שיטת ר' שמעון שאין להביט רק על המעשה החיצוני, אלא יש לרדת לשורשי הדברים, וכאן הרי פנימיותו של האדם שהיא דעתו, אינה רוצה באיסור.
הוא הדין ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה" – ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר (מן התורה, אבל אסור מדרבנן), כגון מי שחופר בור, ואינו עושה זאת לצורך בניין הקרקע או חרישה אלא לצורך צדדי - "חופר בור ואינו צריך אלא לעפרו". ר' שמעון לשיטתו, שמכיוון שאין התכלית בעשיית המלאכה (חפירת הבור) לצורך האסור, שהוא הבניין, אלא לצורך העפר, אם כן כוונתו משנה את הדין וכנ"ל.
המעשה הידוע בשבת לג. (זו השמועה הל"ג של ר' שמעון בש"ס, והיא מופיעה במסכת שבת שבזוהר נידרש על ר' שמעון שבקדושתו איקרי שבת, בדף ל"ג של ש"ס וילנא, ומשם רמז לל"ג בעומר יום הילולא דרשב"י). גם במעשה זה מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון, ר' יהודה משבח את מעשה הרומאים, על פיתוחה של ארצנו הקדושה, בבניית שווקים גשרים ומרחצאות. לעומתו רשב"י סובר שאין זה כלום, הלא כל כוונתם היא לצורכם האגואיסטי בלבד: למיסים, לנוחות ולהוללות ועל כן יש לגנותם. עמדה זו עלתה לו במחיר יקר, אבל רשב"י נאמן לדרכו סובר שהעיקר הוא פנימיותם של הדברים. מכאן יצאה לעם ישראל ברכה גדולה, ע"י בריחתו של רשב"י ובנו והסתגרותם במשך 13 שנים, התעצמה שיטתו הפנימית עד שביציאתו הוא מעיד לפני ר' פנחס בן יאיר שכל השגותיו באו לו באותן שנים של הסתגרות והתעלות.
דוגמא מובהקת נוספת ניתן לראות ע"פ המסופר במסכת מועד קטן (ט.) שם שולח רשב"י את בנו ר' אלעזר להתברך מפי ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים, וכדבריו: "בני אדם הללו, אנשים של צורה הם, לך והתברך לפניהם". כאשר הגיע אליהם ר' אלעזר, ברכו אותו בשבעה מיני ברכות: א. שתזרע ולא תקצור. ב. תכניס ולא תוציא. ג. תוציא ולא תכניס ד. יחרב ביתך. ה. תתיישב אכסנייתך. ו. יטרד שולחנך בסעודתך. ז. ולא תראה שנה חדשה. כשהגיע ר' אלעזר לאביו, הלום ומופתע מהקללות הרובצות עליו, ביאר לו אביו, רשב"י, שהם רמזו לברכות: א. תוליד בנים ולא ימותו. ב. תכניס כלות לבניך ולא יוציאו אותן משום שיאריכו ימים ולא ימותו. ג. תוליד בנות שיצאו לבית בעליהן ולא ימותו בעליהן, כך שלא יצטרכו לחזור לביתך. ד. יחרב ביתך הוא בית הקבע – הקבר, כלומר שלא תמות. ה. תאריך ימים בעוה"ז שאתה אורח בו. ו. יטרד שולחנך על ידי ריבוי בנים ובנות ובני בית מרובים שתזכה להם. ז. ולכשתתחתן לא תזדקק לשנה ראשונה של נישואין (נקי יהיה לביתו) נוספת על קודמתה, מאחר שאשתך הראשונה לא תמות בחייך ולא תצטרך לאישה חדשה.
עכ"פ רשב"י מלמד את בנו שלא לשים לב למראה החיצוני של הדברים, אלא לתוכן הפנימי של הדברים. לכן יש ללכת לאנשי צורה שהם אנשים גדולים בעלי תוכן פנימי רוחני גבוה, וללמוד על ידם להתבונן על פנימיות החיים בנשמתה ולא על חיצוניות הדברים, כך שאפשר להפוך קללה לברכה וחושך לאור גדול.
רשב"י הוא המשכו של משה רבינו, בבחינת הגילוי הרזי של התורה. משה רבינו בגילוי תורה שבכתב הבטיח את גאולתנו הראשונה, ורשב"י בתורתו הפנימית הבטיח את גאולתנו האחרונה: "בהאי חיבורא דאיהו ספר הזוהר יפקון בה מן גלותא" (זוהר נשא קכד:) וכמרומז במסכת שבת (קלח:) "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל... אמר רשב"י מובטחנו שלא תשתכח שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו'". והנה סופי התיבות של הפסוק הזה הן יוחאי, דהיינו שע"י זרעו של התנא יוחאי, שהוא רבי שמעון, הוא מבטיחנו שקודם הגילוי הפנימי של תכלית העולם עם בוא המשיח, תתגלה זאת התורה הפנימית ביתר שאת ע"י עיר וקדיש מן שמיא נחית.